״האירוניה במצבו של האדם היא שהצורך העמוק ביותר הוא להשתחרר מחרדת המוות וההשמדה; אבל החיים עצמם הם שמעירים אותם, ולכן עלינו להתכווץ מלהיות לגמרי בחיים.'
ארנסט בקר, הכחשת המוות
כבני אדם, המודעות שלנו למוות היא אינהרנטית. כאשר אנו מתמודדים עם מציאות זו, אנו נוטים למצוא דרכים להרגעה עצמית, שלמרות שהן ברובן לא מודעות, הן מגבילות אותנו בחיינו, במערכות היחסים שלנו ובמטרות שלנו. בספרו, בעקבות 9-11: הפסיכולוגיה של הטרור , ד'ר שלדון סולומון מתאר כיצד בפרק הזמן שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, המדינה ראתה עלייה בשיעורי השתייה, ההימורים ועוולות נפוצות אחרות. מזון מנחם נמכר טוב יותר. מכירות הסיגריות זינקו. אנשים התחילו לפנות ל'סם' הבחירה שלהם במאמץ לא מודע להפיג את הפחדים שלהם. מימושים קיומיים משאירים אותנו לעתים קרובות מחפשים נוחות וביטחון בכל דבר, החל מבחירת הארוחה שלנו ועד למנהיגים הפוליטיים שלנו. לאחר 11 בספטמבר, בכל פעם שג'ורג' בוש הודיע שרמות הכוננות הטרור עלו, דירוגי האישור שלו ילכו בעקבותיו.
אימה המתעוררת בעקבות מימוש התמותה שלנו יכולה לתדלק נטייה להעניש או לשנוא, להעמיד אותנו מול אויבים או להרחיק אותנו מיקירינו. זה יכול להוביל אותנו להגביל את עצמנו או להתגונן מפני חיים מלאים. כל אחד מאיתנו ירוויח מכך שישאל את עצמו את השאלה 'איך המודעות הזו משפיעה עלינו?' אולי הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. מכיוון שכולנו מושפעים מהידע הזה, אנו יכולים להשתמש בכוח ההתבוננות הפנימית שלנו כדי להתרחק בכוונה מפעולות ותגובות שליליות לחרדה שלנו. במקום זאת, אנו יכולים להשתמש בו כדי לבצע בחירות מודעות היוצרות משמעות בחיינו. אנו יכולים לקבוע ולשלוט כיצד החרדה שלנו משפיעה עלינו, בניגוד להכחשתה או לאפשר לה לקבל ביטויים הרסניים.
התאמה עד מוות על ידי אי חיים מלאים עלולה להיות בעלת השפעות הרסניות. במאמץ להכניע או להטביע את הפחדים שלנו, אנו נוטים לעסוק בהתנהגויות שעוזרות לנו להרגיש קהות חושים, לא קשורים או לרעה כלפי עצמנו ואחרים. אנו משתמשים בהגנות כדי להתנתק מכאב הקיום שלנו, ובתמורה, להתנתק מהחיוניות שלנו ומהדברים שגורמים לנו להרגיש חיים.
בראיון שערכתי עבור עם ד'ר שלדון סולומון, אחד ממפתחי תיאוריית ניהול הטרור, הוא תיאר את התפקיד שיכולה להיות למודעות הזו בחיינו כדלקמן: 'להכיר בכך שאתה סופי ולא מרוצה במיוחד על ידי הסיכוי הזה הוא לשחרר את עצמך לרגע מכל האשליות והקשרים הפנטסטיים הבנויים מבחינה תרבותית ובין-אישית שקיימו אותך כל חייך. ואתה לא יכול לעשות את זה בלי לרגע, מבחינה פסיכולוגית, להשתלשל על מצוק הנשייה. אבל אז ורק אז יכול להתחיל להופיע הגרעין האמיתי של מי ומה אתה, ואז אנחנו הולכים לראות אנשים, כולל אני, במיטבם.'
להיות אדיבים וחמלה כלפי אחינו, נותן לנו עוד יותר תחושה של ערך, מטרה ומשמעות. נדיבות טובה לנו. כפי שאבי, כתב בבלוג שלו PsychologyToday 'מודעות למוות המאשרת חיים', 'על ידי הכרה במוות כמציאות במקום לפנות להכחשה מתגוננת, נוכל להתמודד בצורה הטובה ביותר עם אתגרים אלה ולאמץ את החיים בצורה מלאה יותר. אנשים בכל מקום מתמודדים עם אותן בעיות חיוניות ונאבקים על הישרדות. לכן כולנו אחים ואחיות, ואין מקום לאדישות לאותם אנשים הסובלים מרעב ומעוני, ובנוסף לא יכולה להיות השלמה עם גילויי דעות קדומות, סכסוכים אתניים או מלחמה ממשית״.
עבור רובנו, זה כמעט טבע שני להתגונן מפני מימוש התמותה שלנו. אולם לכל אחד מאיתנו יש את הכוח לאמץ תפיסת עולם תרבותית שנותנת משמעות לחיים. אנו יכולים ליצור מצפן מוסרי משלנו ולבנות את ההערכה העצמית שלנו על ידי הרגשה שאנו חברים יקרי ערך בחברה. במקום להתפנות נגד אחרים, אנו יכולים להשתמש במצב האוניברסלי שלנו כהשראה להתייחס אחד לשני ולהפיק את המרב מהזמן היקר שיש לנו.
הפחדים שלנו מהתמותה יכולים להשאיר אותנו עם דחף לסגת מהחיים, לחיות פחות מלאות כאמצעי להפחתת הכאב שבפטירתנו או את היקף מה שנפסיד. החרדה שאנו חשים עשויה להניע אותנו לוותר על הדברים המחברים אותנו לאני הפיזי שלנו, למיניות שלנו, לרצונות הגופניים שלנו או לגוף שלנו עצמו. עם זאת, לידע הזה יש את הכוח לעשות בדיוק את ההיפך, לעורר בנו השראה לחיות את החיים במלוא הקיטור קדימה, לרדוף אחרי המטרות המשמעותיות ביותר שלנו, להישאר קרובים ליקירינו ולחיות ביושרה, בהערכה עצמית ובמטרה. כפי שכתב ארנסט בקר, המחבר המפורסם של הכחשת המוות, 'וזו האמת הפשוטה - שלחיות זה להרגיש אבוד - מי שמקבל זאת כבר התחיל למצוא את עצמו, להיות על קרקע יציבה. באופן אינסטינקטיבי, כמו גם הטרופות, הוא יחפש סביבו משהו להיאחז בו, והמבט הטראגי, חסר הרחמים, הכן לחלוטין, כי זו שאלה של ישועתו, יגרום לו לעשות סדר בתוהו ובוהו של חייו. אלה הרעיונות האמיתיים היחידים; הרעיונות של הספינה הטרופה״.