מהרגע שהילדים שלנו נולדים והרופא לוקח אותם לשקלול, מדידה וצרור, הבריאות שלהם הופכת לאחד מהעדיפויות הגבוהות ביותר שלנו. כהורים, רובנו מכוונים באופן אינסטינקטיבי לכל עיטוש, שריטה והפרעה בשינה. אנו נזהרים לעולם לא להחמיץ בדיקה או להתעלם משיעול. אבל אפילו כשאנחנו דואגים לחיסונים ומצטיידים בסבון ידיים לעונת השפעת, באיזו תדירות אנחנו לוקחים את הזמן לשבת בשקט ולשאול את עצמנו: כמה בריאים מבחינה רגשית הילדים שלנו?
עם ה-4 באוקטובר שמציין את יום בריאות הילד, חשוב לבדוק לא רק את הבריאות הפיזית של ילדינו, אלא גם לגבי הרווחה הנפשית שלהם. לפי ה-American Academy of Pediatrics (AAP), 'כ-21 אחוז מהילדים והמתבגרים בארה'ב עומדים בקריטריונים האבחוניים להפרעה נפשית... עם זאת, בשל מחסור בספקי טיפול נפשי בילדים, רק 20 אחוזים הילדים האלה מקבלים טיפול״. ביוני, ה-AAP משחררת ערכת כלים יחד עם משאבים אחרים כדי לעזור לרופאי ילדים לזהות ולנהל בעיות בריאות נפשיות אצל ילדים בצורה יעילה יותר.
עד כמה שזה חשוב להעביר את המסר הזה לרופאי ילדים, חשוב לא פחות לעזור להורים, שעלולים להתקשות לזהות שילדיהם נפגעים. כהורים בתרבות של היום, אנו מוצאים את עצמנו מעודדים לרכז את חיי היומיום שלנו בילדים שלנו. עם זאת, כאשר אנו ממקדים את תשומת הלב שלנו בנסיעות קארפול, שיעורי בית ותאריכי משחק, אנו מסתכנים בהיסח הדעת בצורה מסוכנת ממה שהכי חשוב: איך הילדים שלנו מרגישים. אמנם קביעת לוחות הזמנים שלנו כדי להפוך את ילדינו לעדיפות מעשית היא פעולה של אכפתיות אמיתית, אבל שום דבר אינו בעל ערך או השפעה חיובית כמו להישאר מכוונים לרגשותיו של הילד, לשאול אותה לשלומו ולאפשר לה להיפתח לגבי מחשבותיה, רשמים ופחדים.
באופן כללי, רבים מהרגשות של ילדינו מתעלמים, מכיוון שאנו נוטים לשים לב יותר לאופן שבו הם מתנהגים מאשר איך הם מרגישים. על ידי שמירה על מודעות למצב הפסיכולוגי של ילדינו והתחשבות בעקרונות ההורות הבאים, נוכל להיות מותאמים יותר לילדינו וללמוד דרכים לגדל ילד בריא מבחינה רגשית.
- אל תתעלם מסימנים שילדך מתקשה
היו מודעים לשינויים התנהגותיים שיכולים להצביע על כך שילד מתקשה. אם מורה אומר לנו שהילד שלנו התקשה להסתדר עם ילדים אחרים בכיתה, אנחנו לא צריכים פשוט להתנער מזה כחסר אופי ולקוות לטוב - בדיוק כמו שאנחנו לא צריכים לצחקק מכמה שהילד שלנו נראה טיפשי תוך כדי התקף זעם. מה שעשוי להתחיל בתור דפוסי התנהגות קטנים יכול להתפתח להתנהגויות מאוחרות יותר שמדאיגות. לדוגמה, התמקדות מוגזמת באוכל או במשחקי וידאו יכולה להיות סימנים שילד משתמש בדברים האלה כדי לחתוך כאב. אם לא נותנים מענה, דפוסים אלו עלולים להוביל להשמנה או להתמכרות לסמים ולאלכוהול. וההתקפים שנראים די חמודים שמגיעים מילד בן 4 ייראו הרבה פחות מקסימים מילד בן 14.
- אל תעשה טריוויאל איך הילד שלך מרגיש.
קל מדי להורים להעלים את מצבי הרוח של ילדינו, ולגרור אותם לשלבי התפתחות כמו השניים הנוראים או מרד בני נוער. למרות ששלבים אלו תורמים להתנהגויות רגשיות, חשוב ללמוד להתייחס ברגישות לילדינו בזמן שהם במצבים אלו, וללמד אותם כיצד להתמודד עם הרגשות שלהם.
כאשר אנו מבחינים בשינוי רגשי אצל ילדינו, חשוב לנסות להבין מה משפיע עליהם באופן ספציפי ולהגיב בהתאם. אולי משהו הפחיד אותם שהם עצמם לא הבינו או שלא נוח להם לדבר עליו. לדוגמה, חבר שלי הבחין לאחרונה בתו היוצאת והעצמאית שלו, בת ה-13, נהיית שקטה וחרדה מהיותה רחוקה ממנו ומאמא שלה. עברו שבועות עד שחבר שלי הבין שבתו הייתה מזועזעת עמוקות לאחר שתלמידה בבית ספרה איבדה את הוריה בתאונה.
כאשר אנו מודיעים לילדינו שאנו מתעניינים או מודאגים מהמאבק הספציפי שלהם, אנו מזמינים אותם לחקור את הרגשות שלהם ולהבין טוב יותר את מקורם. בהיותנו פתוחים ולא שיפוטיים, אנו מעודדים את הילדים שלנו להיות כנים איתנו. כשהם אכן נפתחים, חשוב להגיב גם בחמלה וגם בכוח. מתן שתי התגובות הללו עוזר להפגין גישה בונה שילדינו יכולים לאמץ כלפי עצמם ובכך לפתח חוסן שישרת אותם היטב במאבקים עתידיים.
- היה רגיש ומכוון, לא תגובתי או הורי
מהרגע שהם אומרים את המילים הראשונות שלהם, חיוני לעודד את הילדים שלנו לדבר איתנו. כשזה מגיע להשפיע על הילדים שלנו, עצם הכנת חוקים אף פעם לא עובד, אבל שמירה על תחושת תקשורת פתוחה ושווה כן. אולם כדי שזה יעבוד, עלינו לתת דין וחשבון: עלינו לעמוד במילה שלנו כדי לזכות באמון ילדינו. אם אנחנו מזמינים את הילדים שלנו לדבר איתנו בכנות, אז מתגוננים או לא יציבים בתגובות שלנו, אנחנו נותנים להם סיבות טובות מאוד לא לספר לנו מה באמת קורה בחייהם.
לדוגמה, חבר שלי שם לב לבנו בן ה-6 מתנהג בצורה מוזרה כועסת ומרדנית ליד שולחן האוכל. עשה כמיטב יכולתו להגיב ברגישות, הוא לקח את הילד הצידה ושאל אם משהו הרגיז אותו באותו יום. בנו ענה שרגשותיו נפגעו כשאבא שלו לא שיחק איתו בייסבול באותו ערב, כפי שעשה בדרך כלל כשחזר מהעבודה. בלי משים, חבר שלי הגיב בהתגוננות: הוא אמר שהוא נאלץ לעבוד עד מאוחר באותו יום וחוץ מזה, הוא לא הבטיח לשחק תופסת עם הבן שלו, ואז הוא נסע הביתה את העובדה שרק בגלל שהוא מאוכזב זה לא תירוץ להתנהג בצורה לא נכונה בארוחת הערב.
מאוחר יותר באותו לילה חבר שלי הבין שתגובתו הייתה חסרת רגישות. הוא ניגש מיד לבנו ויזם איתו שיחה שנייה. הוא אמר לו שהוא יודע שלשחק בייסבול ביחד בערב יש משמעות רבה עבורו. הוא אמר שזו הייתה אחת התקופות האהובות עליו ביום ושהוא גם התגעגע לשחק אותה באותו ערב. הוא מסר לבנו שהוא לא רק מבין את אכזבתו של הילד אלא גם שיתף אותה. ואז הוא עודד את בנו לדבר איתו בפעם הבאה שהוא ירגיש רע, כדי שיוכלו להימנע מסצנה כמו זו ליד שולחן האוכל. הוא גם הרגיע את בנו שהוא באמת יקשיב למה שהוא אומר על עצמו ולא יגיב כפי שהגיב במהלך השיחה הראשונה שלהם. גם האב וגם הבן הלכו לישון באותו לילה כשהם מאושרים וביחסים טובים אחד עם השני.
כהורים, עלינו לעשות כמיטב יכולתנו לא להגיב בהגנה לילדינו או לנסות להוציא אותם מהמציאות שלהם. במקום זאת, עלינו להתנצל על כך שרגשותיהם נפגעו ולעזור להם להבין את נקודת המבט והחוויה הייחודית שלהם. אז נוכל לחלוק את הרגשות שלנו לגבי האופן שבו הם פעלו וליהנות מרמה שווה וכנה של אינטראקציה. אם אכן נשמט ונגיב בצורה לא רגישה או לא הולמת, חשוב לחזור ולבטל את הנזק שגרמנו לאמון של ילדנו ביכולת לתקשר איתנו.
- הזמן אותם לבלות איתך
כשזה מגיע לבילוי עם הילדים שלנו, האיכות הרבה יותר חשובה מהכמות. רצוי להקדיש זמן מסוים בו אנו עוסקים בפעילויות בהנחיית ילדינו; פרק זמן מציאותי שבמהלכו אנו מציעים לילדים שלנו את תשומת הלב הבלתי פוסקת ומודיעים להם שהם בראש סדר העדיפויות. לתת לילדים שלנו להחליט מה אנחנו עושים לא אומר לאפשר להם להציב ציפיות לא מציאותיות לגבי פעילויות שעולות יותר מדי בזמן או בכסף. אלא זו הזדמנות לחלוק פעילות עם ילדינו וליצור מצב בו יוכלו לדבר איתנו.
אנחנו יכולים ללמוד עליהם ממה שהם מציעים לנו לעשות או מהמשחקים שהם בוחרים לשחק. הורים שמקדישים זמן לשבת עם ילדיהם הצעירים, בזמן שהם משחקים עם בובות או דמויות פעולה, מופתעים לעתים קרובות לשמוע את ברבי אומרת את הדברים שאמא עושה או את ספיידרמן מתנהג בדרכים שאבא עושה. משחקים שכוללים לגרום להאמין או להעמיד פנים יכולים להיות מאוד מסבירים כשמדובר בילדים. ואנחנו לא צריכים להיות מופתעים כשדמות אחת משקפת את התפקיד - וכתוצאה מכך, את המחשבות, הרגשות וההתנהגויות - של ילדינו שלנו.
- אם הם לא מדברים איתך, עזור להם למצוא מצב שהם סומכים עליו
הורים רבים תוהים מה לעשות כשהילדים שלהם לא ייפתחו אליהם. זה נכון במיוחד לגבי הורים עם ילדים בגיל ההתבגרות. עם זאת, גם אם הילדים שלנו מסרבים להצעות שלנו, חשוב להמשיך ולפרסם את עצמנו בחוץ ולהמשיך להודיע להם שאנחנו שם בכל פעם שהם רוצים לדבר. אם אנחנו תמיד שם בשביל הילדים שלנו, אנחנו אף פעם לא יודעים מתי הם עלולים להגיע.
אם הילדים שלנו לא מרגישים בנוח לדבר איתנו, עלינו לזכור שאין שום בושה לעזור להם למצוא מישהו שהם כן סומכים עליו שהם יכולים להיפתח אליו. כל אחד מאיתנו יכול לחשוב על מישהו בחיינו שהיה חשוב לנו כילדים - דוד חם, סבתא יקרה, מורה יוצאת. הורים הם לא תמיד האנשים שהכי קל לילדים לדבר איתם, במיוחד אם המאבקים שלהם מערבים את הוריהם בדרך כלשהי. ליידע את הילדים שלנו שהם יכולים לדבר עם מישהו מלבדנו יכול לעזור להבטיח את האמון שלהם בנו ויעודד אותם להתמודד עם כל מה שהם מרגישים כלפי חוץ עם מישהו שהם מרגישים בנוח לבטוח בו.
- אם הם בבעיה אמיתית קבל להם את העזרה שהם צריכים
אם ילד מראה כמות חריגה של חרדה, פחד, כעס, מתח או כאב, חשוב להעניק לו את העזרה הדרושה לו. כהורים, אסור לנו להיות גאים מדי בכל הנוגע לגידול הילדים שלנו. איך ילדינו מרגישים תמיד צריך לגבור על האופן שבו רואים אותנו כהוריהם. הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות עבור ילדינו הוא להיות חסרי אנוכיות במחויבות שלנו לספק את הצרכים הרגשיים שלהם.
- דאגו לבריאות הרגשית שלכם
למרות שחשוב לתעדף את הצרכים של ילדנו, חשוב באותה מידה לזכור שמעט משפיע על הילדים שלנו יותר מאשר איך אנחנו בעצמנו מרגישים. ילדים באופן טבעי מותאמים מאוד למצבי הרוח של הוריהם. העמדת פנים אמיצה או הכחשת התסכולים שלנו לעולם לא יסווה לחלוטין את מה שאנו מרגישים, והרגשות הללו, שללא ספק תופסים ילדינו, בטוח ישפיעו עליהם.
לכן, טיפול בבריאות הנפשית שלנו הוא גורם מפתח בסיוע לילדינו להרגיש מאושרים. לא משנה כמה אנחנו מתעסקים, דואגים או מתעניינים בהם, אם אנחנו לא מרגישים מרוצים ומסופקים בעצמנו, סביר להניח שאנחנו עושים יותר רע מאשר טוב מבחינת הרווחה הרגשית של ילדינו.
לכן אנחנו, כהורים, צריכים לשאול את עצמנו: איך אני מרגיש? האם אני מקבל מספיק תמיכה בבריאות הנפשית שלי? כיצד התשובות לשאלות אלו משפיעות על הדרך שבה אני מטפל בילדים שלי? האם אני מתמקד בהם יותר מדי או מעט מדי? האם אני מפעיל עליהם יותר מדי לחץ, מחפש שיענו על הצרכים שלי במקום להיפך? האם אני מתייחס אליהם באופן אישי? למרות שאנו עשויים לתייג באופן כוזב הרהור עצמי כזה כאנוכי, התבוננות עמוקה יותר לתוך עצמנו והתמקדות במה שמאיר אותנו באמת מועילה לרוחם של ילדינו.