הערך של להיות אישי עם הילדים שלך

קטע מתוך גידול ילדים בחמלה: גישה מעמיקה להורות מאת Robert Firestone, Ph.D.

זה חיוני להורים להגיב כאנשים אמיתיים לילדיהם, במקום לשחק תפקידים או להתנהג כפטרוני, אסטרטגי או מזויף באינטראקציות שלהם איתם. לא ייתכן שהורים 'ילמדו איך לדבר עם ילדיהם' באופן המנוגד לעמדותיהם או לדרך הווייתם הבסיסית. אכן, כל טכניקה, גישה או גישה לגידול ילדים המתייחסת לילדים כאל אובייקטים שיש לתמרן על ידי סגנונות הורים מסוימים של תקשורת מזיקה להתפתחותם. מטופלים מבוגרים רבים התלוננו במרירות על כך שמשפחותיהם התייחסו אליהם כאל חפץ.

ילדים זקוקים למבוגרים שמתייחסים אליהם ישירות; הם צריכים אנשים שפתוחים איתם לגבי המחשבות והרגשות האמיתיים שלהם. סוג זה של אינטראקציה אינו המקרה בדרך כלל בין הורה לילד. במקום זאת, הורים רבים שואלים את הילד בצורה לא מרגישה, ושואלים: 'איך היה בבית הספר היום?' 'נהנית?' או לברר על פעילותו בסגנון רוט או מכני שאינו מצליח להוביל למערכת יחסים אמיתית. לעתים קרובות אבות ואמהות לא ממש מקשיבים לתשובות לשאלות אלו או מגיבים ברגישות לתשובות לשאלות הללו, וילדים, בתורם, לומדים לענות בחוסר כנות.

סוג זה של יחסי הורה-ילד מומחש בצורה הטובה ביותר על ידי סיפור שאמא סיפרה על האינטראקציה שלה עם בתה בת ה-8. היא התחילה:

לפני כמה ימים ג'ואן שאלה אותי אם אקח אותה איתי לקניות - היא באמת רצתה לבלות איתי קצת. אז נכנסנו לאוטו, ועד שעברנו כמה קילומטרים, הבנתי שלא אמרתי לה כלום. חשבתי: 'זה ממש מוזר, כי היא באמת רצתה להיות איתי, אבל אני לא איתה. אני לא אומר כלום.'

כשחשבתי על זה יותר, התחלתי להבין שיש שני סוגים של זמן בשבילי. יש זמן עם מבוגרים, שבו אני מודע לכך שאני עם אדם אחר ואני מדבר עם אותו אדם. אם מבוגר היה נוהג איתי, הייתי מדבר איתם. ואז הבנתי שהזמן השני הוא זמן לבד או זמן עם הילדים שלי. אבל זה אותו סוג של זמן, זמן לבד וזמן עם הילדים שלי. כשאני איתם, זה בדיוק כמו כשאני לבד. אני לא עם בן אדם.

היא המשיכה והסבירה: ואז חשבתי שכשאני מתכננת להביא ילדים לעולם, אם מישהו היה שואל אותי שתי שאלות ואמר, 'איזו אחת מהחלופות האלה מתארת ​​את מה שהרגשת כשחשבת להביא ילדים לעולם? רוצה שיהיה לך אדם אחר בחייך שקרוב אליך, שאתה יכול להתחבר אליו, שאתה מעורב איתו, שאכפת לך ממנו, שנמצא בחייך כל יום? אתה רוצה עוד אדם כזה בחיים שלך?''

השאלה השנייה תהיה, 'האם תרצה לקבל ספה חדשה? האם תרצה משהו חדש לבית שלך, או משהו כזה?' אני חייב להודות שהדרך שבה חשבתי על הבאת ילדים והדרך שבה אני רואה את רוב האנשים חושבים על הבאת ילדים היא יותר כמו קניית ספה מאשר שיש אדם חדש בחייהם.

אני מסתכל על תמונות באלבומי תמונות משפחתיים רבים ורואה את ההורים עומדים שם ליד ילדיהם, אבל זה כמעט כאילו הם עומדים ליד חפץ דומם. זה כאילו הילדים היו אביזרים. ככה זה היה במשפחה שלי. אני גם שומע אנשים מדברים עם ילדים בדרכים שלעולם לא היו מדברים עם מבוגר אחר.

זה היה מעניין, כי אחרי שעברתי את המחשבה הזו, הנסיעה עם ג'ואן הייתה אחת התקופות הכי נחמדות שאי פעם ביליתי איתה. התחלתי לדבר איתה, וזה היה יותר כמו שיחה שיש לי עם אחד החברים שלי. פשוט דיברנו על דברים שונים שהיו לנו רגשות לגביהם. זה היה הרבה יותר כמו להיות עם אדם.

ילדים מחפשים את פניהם של הוריהם למגע רגשי אמיתי. יש להם צרכים חזקים להרגיש את האנושיות של הוריהם, לראות מעבר לתפקידים של 'אבא' ו'אמא'. הורים מבלים את רוב זמנם במדינה מוגנת ובדרך כלל שומרים על מסכה או חזית. עם זאת, כאשר הם מתנהגים באופן טבעי או אישי ומוותרים מתפקידים, הם נחווים על ידי ילדיהם כאנושיים וחביבים. הילד זקוק נואשות לחוש אהבה להוריו, ואם נמנעת ממנו ההזדמנות, הדבר גורם לו לכאב בלתי נסבל. הילד ששומרים על מרחק או מתגרים ליציבה שלילית או עוינת כלפי הוריו חש ניכור וסובל מתגובות אשמה עזות. במובן מסוים, הוא כפוף מכושרו פסיכולוגית ומאבד קשר עם עצמו. בנוסף, לעתים קרובות הוא נענש ומואשם בכך, או מוגדר כמי שאינו אדם אוהב. זה חיוני שהורים יבינו כמה חשוב לאפשר לילדיהם לאהוב אותם. אולם לעתים קרובות קשה להם לראות את המשמעות של עיקרון זה מכיוון שרוב האנשים מייחסים כל כך מעט ערך לאני האמיתי ולתכונות הטבעיות שלהם.

באופן כללי, אנו מעודדים הורים להיות אישיים בהתייחסות לילדים - לדבר על רגשותיהם וחוויות החיים שלהם, בדומה לחבר. זה לא אומר שהם 'יזרוקו' את בעיותיהם על ילדיהם או ידרשו מהם דרישות לא בוגרות לנחמה או ביטחון; אלא, זה מרמז על שיתוף של הורים בעולמם עם ילדיהם ומאפשרים לילדיהם לחלוק איתם את עולמם.